אברם אחינו אהובינו

בשעה שאנחנו קוברים אותך כאן, אימא שלנו שוכבת בבית חולים
על ערש דווי.
לא סיפרנו לה. רצינו לחסוך ממנה את הכאב הנורא מכל,
של אם שאינה יכולה לצאת מכלא גופה כדי לעמוד
על קבר בנה הבכור, אבל אנחנו בטוחים שהיא
יודעת ומתייסרת בכאב הנורא יחד איתנו.

אני לא מאמין בהספדים, הם תמיד מלאים בדברי שבח מזויפים.
אבל מגיע לך לשמוע כמה מילים שאולי אף פעם לא אמרתי לך
מה שאפיין אותך יותר מכל היא האמת.

מעולם לא השתמשת באפטר שייב, אבל תמיד נדף ממך ריח טוב של נתינה
נתינה ברוחב לב שלא רואים כמותה,
גם כשלא היה לך מה לתת – חלקת במעט עם מי שנזקק לכך.

אני יכול להגיד לך שכל מה שיש לי בחיים, קשור איכשהו בך:

המשפחה, הבית, הנשים, והנטייה לשאול את עצמי כל הזמן איפה אני טועה.

ליווית אותי ברגעים המאושרים בחיי, ותמכת בי במצוקותיי באהבת אין קץ.

אתה לימדת אותי שהמילה הכתובה היא לא יותר מאשר "משהו שמישהו כתב”.
וכשמישהו אומר משהו - במקרה הטוב יש לו "קול יפה
זה לא סתם שה "ה" מעולם לא בוטאה בשם שלך.
למרות שהחזקת ליד המיטה שלך באדיקות בלתי מובנת
תמונה של הרבי מלובביץ' – לא היה לך אלוהים.

שום דבר מעולם לא עמד בדרכך המיוחדת.

התמונה שלך מטגן סטייק קפוא מעלה בי חיוך, אבל גם הרבה כאב
והרבה הרבה געגועים.

בעת כזאת נהוג לבקש מחילה. אבל אין מחילה לעוול הנוראי שנעשה לך
אברם נשמת חיי

אהבתי אותך עד מוות

אחיך עמי